טוב תשמעו, קשה לנו לתחזק את הבלוג בצורה רציפה כשאנחנו צריכים לתחזק את הרצת המקום הרציפה, אז לא יצא לנו לעדכן יותר מפוסט אחד מאתמול.
בואו נסכם את אתמול: היה פאקינג מטורף. היה לייב שואו מהאגדות. כמו שתום אוחיון הגדול (שהופיע היום בעצמו) אמר לי "זה היה אירוע" וכל מי שהיה כאן עף באוויר (וזה עוד בלי להזכיר את התיקלוטים לפני ואחרי).
אבל רגע, זה עוד לא נגמר.
יש את היום עם אנהתיאמת, סואיסיידל פרניצ'ר, בולצמן+איימי ופרדיננד פריק מאגנט הידועים לשמיצה בחלל העליון של הופעות הלייב.
בבר תיקלטה בלה, מתקלטים איי זברה, עוד מעט יעלו טחונים במערכת, אפיק ובסוף יוני שהיה חלק מסטיקי דיסקו פעם והיום אין לי מושג איך לקרוא לו.
זהו. יום אחרון. זהו. בואו, כל עוד אתם יכולים.
"מי אלה? לא, אבל איך קוראים להם? הלהקה, איך קוראים ללהקה? יש להם מייספייס?"
רגע מהלכלוך שהלך היום בבר
(באדיבות פלנקטון, אלא מי)
"מדוע בלי הרף, על סף ליבי המנחש מרחפת החרדה?
מבלי שהוזמן וללא שכר, שירי מתנבא..
ואין הוודאות יושבת על כס שיכלי כדי שאגרשו כחלום סתום.
ובכל זאת, נפשי, ממעמקיה, למודה מתוך עצמה,
מזמרת ללא לווית נבל
את קינת האריניה
אך במוות, כשדם שחור ניגר ארצה לרגלי אדם,
מי ישביע אותו לחזור?
אלמלא בגזרת האלים, מנה מונעת ממנה להשיג גבולותיה,
היה הלב מקדים את הלשון ומדבר בפה מלא.
אך כעת, הוא ממלמל באפלה, מדוכדך ונטול תוחלת לפעול בהתאם לנדרש.
ומוחי קודח.."ֿ
אגממנון, מקהלה מתוזמרת
מבלי שהוזמן וללא שכר, שירי מתנבא..
ואין הוודאות יושבת על כס שיכלי כדי שאגרשו כחלום סתום.
ובכל זאת, נפשי, ממעמקיה, למודה מתוך עצמה,
מזמרת ללא לווית נבל
את קינת האריניה
אך במוות, כשדם שחור ניגר ארצה לרגלי אדם,
מי ישביע אותו לחזור?
אלמלא בגזרת האלים, מנה מונעת ממנה להשיג גבולותיה,
היה הלב מקדים את הלשון ומדבר בפה מלא.
אך כעת, הוא ממלמל באפלה, מדוכדך ונטול תוחלת לפעול בהתאם לנדרש.
ומוחי קודח.."ֿ
אגממנון, מקהלה מתוזמרת
The empty house presents an interesting culinary opportunity. Not only is the space itself inspiring, the context out of which it arises exemplifies the will and the direction of creative people to expand borders and ask unasked questions. A house, once full and since empty, made full again. The kitchen is appropriate. Reminding us all at once that good food is not necessarily glamorous nor is it well plated. Not necessarily aesthetic but illiciting in us an appeal which is altogether corporeal and transcendent. Where do we go when we think about good food? What mental gymnastic do we flex when creating and image in our mind to remind ourselves of a taste? Or an experience associated therewith?
The house lends itself to creativity and the food is in good order. The first night saw two exacting cooks prepare food which seemed to be on the go. A comment on a recent trend in Israel to utilize a personalized favorite. Something familiar which is made new by the innovation of the cook. A potato salad which was surprising, exact. Perfectly cooked and well seasoned, with a well ground crunch to give the dish texture. Not heavy and not watery, these are qualities which I as a person that doesn't like potato salad give this one approval. The quinoa I didn't manage to taste, so I don't know how it was. The beets with potato chips and sour cream was lovely. A very well executed lesson in texture. The beets themselves, somewhat soft and sweet, with a crunch of thick potato chip balanced out by the thick sour cream. The taste was a fortunate circumstance, and the dish itself worthwhile.
The second night, during which I am writing now, is quieter. Familiarity has come to join us and demonstrate to us just how quickly we become attached to places and the ideas that generate them. The food is developing. Tonight sees two stews, one beef, one tofu, and rice as well as a generous portion of salad on the side. The salads are the star. Well executed, clean cut but retaining the home feel of a salad that your mother or grandmother would make. Lettuce with leeks, orange slices, almonds, lemon and oil. A root vegetable salad with a hint of something creamy, as well as very well chosen dried cranberries. Satisfying and not heavy. The stews themselves are standard. An efficient use of material made to suit the taster. 25 shekels a plate is worth it. And the kitchen keeps developing. I just now put in the jars of preserved vegetables I'm going to open tomorrow. The menu is looking good and today we broke the cherry on the gas that the crew installed. Tomorrow will see us into the next step, the execution of portable home feel, letting a kitchen you've never seen in a house you've never been in be all too inviting an comforting to resist, to fill the empty house and the people inside. yeah....
Jamie
The house lends itself to creativity and the food is in good order. The first night saw two exacting cooks prepare food which seemed to be on the go. A comment on a recent trend in Israel to utilize a personalized favorite. Something familiar which is made new by the innovation of the cook. A potato salad which was surprising, exact. Perfectly cooked and well seasoned, with a well ground crunch to give the dish texture. Not heavy and not watery, these are qualities which I as a person that doesn't like potato salad give this one approval. The quinoa I didn't manage to taste, so I don't know how it was. The beets with potato chips and sour cream was lovely. A very well executed lesson in texture. The beets themselves, somewhat soft and sweet, with a crunch of thick potato chip balanced out by the thick sour cream. The taste was a fortunate circumstance, and the dish itself worthwhile.
The second night, during which I am writing now, is quieter. Familiarity has come to join us and demonstrate to us just how quickly we become attached to places and the ideas that generate them. The food is developing. Tonight sees two stews, one beef, one tofu, and rice as well as a generous portion of salad on the side. The salads are the star. Well executed, clean cut but retaining the home feel of a salad that your mother or grandmother would make. Lettuce with leeks, orange slices, almonds, lemon and oil. A root vegetable salad with a hint of something creamy, as well as very well chosen dried cranberries. Satisfying and not heavy. The stews themselves are standard. An efficient use of material made to suit the taster. 25 shekels a plate is worth it. And the kitchen keeps developing. I just now put in the jars of preserved vegetables I'm going to open tomorrow. The menu is looking good and today we broke the cherry on the gas that the crew installed. Tomorrow will see us into the next step, the execution of portable home feel, letting a kitchen you've never seen in a house you've never been in be all too inviting an comforting to resist, to fill the empty house and the people inside. yeah....
Jamie
דברי האוצר
שלום קהל!
הנה אני שוב חוזר אליכם כמו שהבטחתי אתמול (אלעד ירון, אוצר התערוכה).
וואו, איזה כיף! אנחנו ממש מתרגשים מההצלחה של האירוע בינתיים. חצי מירושלים
כבר עברה פה עד עכשיו, ערוץ 11 ישדר היום בשעה 9 במהדורת מבט לחדשות איטם
על האירוע, ערוץ החדשות המקומי של הוט (98, 3) ישדר מחר בין שש וחצי לשבע
כתבה.
אנחנו פתוחים כבר 20 שעות והמשטרה אפילו לא באה להסתכל על האמנות...
עוברים פה ילדים, זקנים ובליינים (טף?)
ועכשיו רגע על התערוכה,
אולי הגיע הזמן שאני אגיד עליה משהו אחרי חצי שנה, 27 אמנים ושיחות אינסופיות.
זה מוזר לי לראות את החלל הזה פועל, זה בכל זאת פעם ראשונה שאני רואה את הכל.ֿֿ
גם אני מרגיש פה כמו מבקר ומסתובב בחלל ההזוי הזה. ספק בית, ספק בניין נטוש, ספק מוזיאון.
המזרקה של מאיה ידיד במרכז הרחבה מפליאה אותי. זה עציץ שנשפכים מתוכו מים כל הזמן.
אני חושב שהוא מגדיר בשבילי את החלל הזה בצורה מסוימת. ההצפה הזאת. התחושה שהמוכר,
ֿהבייתי וה"נורמאלי" מתפוצץ לתוך עולם סוריאליסטי, מנותק ושונה. קרנבלי אולי.
וכך גם אנחנו, נשפכים מתוך עצמנו. יוצאים למסע פנים או חוץ גופני ומנסים להבין מה נשתנה.
ֿאולי יקח זמן עד שנבין את זה. לבינתיים, גם אני, שהסתובבתי פה חצי שנה, פשוט חווה את זה.
וזו חוויה מדהימה.
אז אני אשמח לראות אתכם כאן, או לשמוע ממכם, תגובות או מענות. אני רוצה להבין מה קורה פה.
לפעמים אני בטוח שתפסתי. ואז, המים בעציץ שממשיכים להשפך מזכירים לי שזה עולם סוריאליסטי.
שאנחנו מחוץ למציאות פה. שזו הטרוטופיה, כרגע, אני מתפתה להגיד אוטופיה. גם אם ארעית,
ֿגם אם היא לא תהיה פה מחרתיים.
היא פה.
בקיצור, אני אוהב אתכם,
אלעד ירון, אוצר התערוכה.
גילי דה קיד
גילי דה קיד רוצה להגיד שרעש האואר מודים לבית ריק ושהקבלה בדרך.
אז הוא אומר לי לא לכתוב את זה ומאיים בכל מני דברים.
הינה יונתן בירי, אולי הוא יכתוב משהו
אז הוא אומר לי לא לכתוב את זה ומאיים בכל מני דברים.
הינה יונתן בירי, אולי הוא יכתוב משהו
אנחנו צריכים שתי שקיות אורז
אם למישהו יש הוא מוזמן להביא אותן לבית ריק ויזכה לאהבת נצח.
אנחנו מוכנים לקרוא על שמו את הבניין הזה.
אנחנו מוכנים לקרוא על שמו את הבניין הזה.
הירשם ל-
רשומות (Atom)