דברי האוצר

שלום קהל!

הנה אני שוב חוזר אליכם כמו שהבטחתי אתמול (אלעד ירון, אוצר התערוכה).

וואו, איזה כיף! אנחנו ממש מתרגשים מההצלחה של האירוע בינתיים. חצי מירושלים

כבר עברה פה עד עכשיו, ערוץ 11 ישדר היום בשעה 9 במהדורת מבט לחדשות איטם

על האירוע, ערוץ החדשות המקומי של הוט (98, 3) ישדר מחר בין שש וחצי לשבע

כתבה.

אנחנו פתוחים כבר 20 שעות והמשטרה אפילו לא באה להסתכל על האמנות...

עוברים פה ילדים, זקנים ובליינים (טף?)

ועכשיו רגע על התערוכה,

אולי הגיע הזמן שאני אגיד עליה משהו אחרי חצי שנה, 27 אמנים ושיחות אינסופיות.

זה מוזר לי לראות את החלל הזה פועל, זה בכל זאת פעם ראשונה שאני רואה את הכל.ֿֿ

גם אני מרגיש פה כמו מבקר ומסתובב בחלל ההזוי הזה. ספק בית, ספק בניין נטוש, ספק מוזיאון.

המזרקה של מאיה ידיד במרכז הרחבה מפליאה אותי. זה עציץ שנשפכים מתוכו מים כל הזמן.

אני חושב שהוא מגדיר בשבילי את החלל הזה בצורה מסוימת. ההצפה הזאת. התחושה שהמוכר,

ֿהבייתי וה"נורמאלי" מתפוצץ לתוך עולם סוריאליסטי, מנותק ושונה. קרנבלי אולי.

וכך גם אנחנו, נשפכים מתוך עצמנו. יוצאים למסע פנים או חוץ גופני ומנסים להבין מה נשתנה.

ֿאולי יקח זמן עד שנבין את זה. לבינתיים, גם אני, שהסתובבתי פה חצי שנה, פשוט חווה את זה.

וזו חוויה מדהימה.

אז אני אשמח לראות אתכם כאן, או לשמוע ממכם, תגובות או מענות. אני רוצה להבין מה קורה פה.

לפעמים אני בטוח שתפסתי. ואז, המים בעציץ שממשיכים להשפך מזכירים לי שזה עולם סוריאליסטי.

שאנחנו מחוץ למציאות פה. שזו הטרוטופיה, כרגע, אני מתפתה להגיד אוטופיה. גם אם ארעית,

ֿגם אם היא לא תהיה פה מחרתיים.

היא פה.

בקיצור, אני אוהב אתכם,

אלעד ירון, אוצר התערוכה.