אנשים אוהבים צרות.
נכון?
נכון?
אני חושב שכל כשל טכני אפשרי קרה היום בקולנוע. אחרי התחלה מקרטעת החלטנו לגרור את אחת מהטלוויזיות מהתערוכה ולהניח אותה במרכז החדר החשוך, כדי לפחות לנגן משהו. היה מוזר לראות אנשים יושבים בחדר וצופים בטלוויזיה, כשאני צריך להיכנס כל עשר דקות ולהעביר סרטון עם השלט. היה מוזר כשהם התחילו להתאסף מסביב ולצפות, והייתי צריך לעבור ולשנות את התכנית עם השלט. כל פעם אני כותב כמה משפטים ומוחק אותם, כי אני מבין שאני כנראה היחיד כרגע שחושב שהעובדה שהכבלים של הסאונד פשוט לא הסכימו להחשף היא מרתקת. הנקודה היא, אני לא ישנתי מאתמול, ושתיתי מאז שהגיע האלכוהול. כלומר, כשאנשים שואלים אותי אם אני מהמארגנים, אני לא יודע מה לענות. שלשום הרגשתי כמו אחד מהאורחים הכי מרוחקים כאן, מפעיל בקושי חדר אחד קטן בבניין הזה שהאנשים הדפוקים האלה החליטו משום מה להרים. הנקודה היא, שאין לי מושג מאיפה הגיעו כל האנשים האלה לכאן. ונראה שהם נהנים. לא אכפת להם מהעובדה שהקולנוע לא עבד לרגע לפי התכניה. לפני עשר דקות ישבתי בחדר הקולנוע, בחוויית הדרימטיים שהצלחנו להרים כאן אחרי עוד כמה גמגומים, ועצמתי עיניים, והרגשתי את האור חולף על הפנים שלי, ואת הסאונד עובר בגוף שלי. זו החווייה שהדרימטיים אמור לעורר, אגב, פולסים של אור בקצב של גלי אלפא במוח, ואתה עוצם עיניים ויש דרואון ואתה פשוט מרגיש את האור ואת הצלילים. זה נורמלי. לרגע אחד, עצמתי את העיניים, ולא היה אכפת לי אם שאר האנשים נשארים בחדר או עוזבים, ואם צריך להרים משהו בחדר האחר, יש מספיק אנשים שיעשו את זה, ולרגע אחד הרגשתי כאילו אני פשוט חווה את המקום הזה. ואז המגבר נשרף. נראה לי לפחות שזה מה שקרה. ברגע שנגרש מכאן את כל האנשים האלה יהיה אפשר לברר.
יהונתן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה